אחרי לידה ושיקוף

אתמול בערב

אחרי שהילדים נרדמו והיתה לנו דקה לעצמנו

אמרתי לו -

שממש

תסכל

אותי

שהוא איחר לחזור


כי בדיוק הייתי צריכה לצאת

והוא בדיוק היה בשיחה של עבודה-

תוך כדי נסיעה

ואני מתקשרת ושומעת צליל של ממתינה

ו...ממתינה גם לו.


אז אמרתי לו את זה

כי זה תסכל אותי

שאני מתקשרת ואין מענה,

שאני צריכה לצאת אבל צריכה לחכות

כדי שיאסוף את הילדים ויבוא לשמור על הקטנטונת.


ואחרי שאמרתי לו את זה

הוא רק הסתכל עליי ושתק.


ולפעמים זה מספיק, השתיקה הזו.


אבל אתמול

אחרי שהרגשתי ככ מתוסכלת

השתיקה לא הספיקה לי


רציתי שהוא יגיד משהו,

אז אמרתי לו

אני צריכה שתגיד לי -

"איזה מתסכל,

שהיית צריכה לחכות לי כדי לצאת,

שהתקשרת והייתי בממתינה,

שהתעכבת כי חיכית לי

זה ב.א.מ.ת ככ מתסכל"


אז הוא אמר את זה

ועלו לי דמעות בעיניים

כי אפילו שאני אמרתי לו להגיד את זה

וזה 'כאילו' לא אמיתי

זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע.


כי זה בעצם מעניק תחושה של מעין

הזדהות עמוקה

וזה בדיוק מה שהייתי צריכה להרגיש

כדי לשחרר את זה.


ואז עלתה לי התובנה -

שלפעמים צריך שתיקה ונוכחות קשובה

ולפעמים

אנחנו צריכות לשמוע בדיוק בדיוק

את המילים של עצמנו,

כי אז זה מרגיש לנו ששומעים אותנו באמת.