אחרי 3 לידות

חמש שנים שאני אמא

(ליטרלי, מחר יש לאיתם בנימין שלי יומולדת 5)


חמש שנים מאז הלידה הטראומטית ההיא

שפצעה לי את הנפש

שגרמה לי להתחיל מסע

שלא הייתי עוברת אילולא היא.


היום היא כבר לא מעלה לי דמעות,

הגוש הזה בגרון כבר התפוגג.

כי עיבדתי את החוויה ההיא,

את זיכרון הטראומה,

היום אני מבינה למה הייתי זקוקה אז.


אם בלידה הראשונה הרגשתי פסיביות מוחלטת,

שמיילדים אותי ולא שאני יולדת

שעושים בי ולא שאני עושה

שאני חסרת אונים מול הלא נודע הזה


ללידה השניה באתי כמו לוחמת

עם אש וסערה

אני אקטיבית ויהי מה

אני מחליטה על הגוף שלי

על הדרך בה אלד

יורה חצים אל כל מי שנכנס לתוך בועת הלידה שלי.


ללידה השלישית ממש לפני חודש וחצי

כבר הגעתי מפוייסת,

מאוזנת,

הרבה יותר יודעת.


יודעת למה אני זקוקה,

מפחדת מהלא נודע של הפעם

אבל

מצויידת בארגז כלים להתמודדות.

מקבלת כל סיטואציה,

מבינה שכל מה שקורה לי הוא מה שצריך לקרות. לא מצפה או מתכננת או ננעלת על רצון מסויים.

נושמת לתוך כל דבר שמגיע,

מתמודדת עם כל נסיון.

(והיו הרבה לקראת הלידה הזו)


מרגישה שלבסוף

זה שגרם לי להרגיש ולזכור את כל החוויה הזו כטובה. לראות בכל דבר שקרה את הטוב.


חמש שנים שאני אמא

ועכשיו מרגישה כמה כל לידה

הולידה מתוכי עוד חלק משמעותי שהיה צריך לעבור חבלי לידה כדי להתגלות.

כמה כל לידה מנתבת אותי ומדייקת לי את המסלול שלי פה בעולם.

כמה כל לידה הופכת אותי ליותר אישה.


וכמה הייתי צריכה לעבור בדיוק את כל מה שעברתי בחמש השנים האלה כדי להיות מסוגלת לכתוב את המילים האלה עכשיו.

ולהרגיש אותם ממש.




0 views