הפעם כשהוא בא

הפעם כשהוא בא חטפתי כאפה ענקית ומטלטלת. הרי עשיתי ה.כ.ל הכל. כל מה שאני יכולה ומכירה ויודעת.

שמרתי על עצמי התמדתי בכל דבר שידעתי שיכול לעזור עשיתי הכל 'נכון' אחרי הלידה.

והוא, כמו שככ אופייני לו פשוט בא בלי לדפוק בדלת, בלי לבקש, בלי לשאול אם זה מתאים לי עכשיו.

לקחו לי כמה חודשים טובים להפסיק להיאבק בתחושות האלה ועוד כמה חודשים להבין שלא רק שהוא מכלה לי את כל האנרגיה, עצם המאבק בו פשוט מחסל את שארית האנרגיה שנשארה.

תוך כדי הסגר הראשון אחרי שאני כבר חודשיים לא בטוב ומבינה שאני צריכה עזרה, אני פשוט מרגישה איך אני מתחילה לשקוע ושוקעת ושוקעת וסובלת. יום יום. שעה שעה. משניה אחרי שפותחת את העיניים, הוא יושב לי על הכתף ולוחש לי שהחיים לא טובים, שהכל לא טוב, שאני לא טובה. ואין קול נגדי מאזן, מעדן, מטיל ספק. יש רק אותו. הוא זה ששולט במחשבה שלי, בלופים בלתי נגמרים.

ככ מתיש לחיות ככה במיוחד אחרי שאני יודעת שזו לא המציאות, אני יודעת שכל מה שהוא לוחש לי הוא פשוט לא נכון רציונלית אבל אני פשוט לא מצליחה להתנהג אחרת.

הוא פשוט בא עטף אותי וניתק אותי מ'שירי' שאני מכירה [או מ'שירי החדשה' שהתחילה להיבנות מחדש אחרי הלידה]

פשוט בא, כמו ענן אפור סמיך שהתיישב לי על המח ביטל לי את האפשרות לתקשר ולבטא החוצה מילים שבתוכי. גרם לי לא להצליח להנות משום דבר, כאילו כל מה שגורם אושר ושמחה בחיים פשוט לא נשאר לי במערכת גם אם הוא עבר בה. גרם לי לא להרגיש תחושות כמו סיפוק ומלאות אלא ריק גדול מאוד. גרם לי לאבד אותי, את מי שאני בעולם, את מה שאני מביאה לתוכו, את המשמעות שלי. גרם לי לא להצליח לעשות את כל הדברים שאני אוהבת וטובה בהם. להסתגר, להתרחק, להרגיש ככ בודדה מול כל העולם.

אני כותבת את זה והגולה בגרון עולה ועולה זה פשוט מצב ככ קשה להיות בדיכאון. כל דיכאון. וגם כזה שמגיע אחרי לידה. (ובקורונה.. פיוו)

אני מרגישה שבשונה מהפעם הקודמת שיצאתי ממנו והרגשתי ש'שרדתי את התופת ואני כאן כדי לספר'

הפעם יצאתי ממנו ואני מרגישה שאני מחלימה.

שמשהו בי משתדרג ועולה קומה. שהשירי החדשה שהתחילה להיבנות, חזרה והמשיכה מאותה נקודה. כמה פחדתי שהיא נעלמה לי וזהו כמה שניסיתי להיאחז בה.

כמה שאי אפשר לדעת בתוך זה מתי ואיך זה יסתיים אבל ברגע שעוברים בתוך המסע הזה ומקשיבים לו

יחד עם מישהי כזאת שבעיניים שלי היא ממש כמו דולה - תומכת את התהליך, נוכחת ומחזיקה יחד איתי את המצב. שומעת אותי, מהדהדת לי נק שלא שמתי לב אליהם ופשוט מלאת אמפתיה למי שאני, עם כל החלקים שבי, בכל מצב.

ויחד אתן מקשיבות למה שעולה ואני פתאום שומעת שוב את עצמי כל פעם קצת כמו ג'יני שמשתחרר מבקבוק ונעלם, אני מציצה לחיים מבעד לערפל והוא נהיה קצת פחות סמיך

ולאט לאט הנק הטובות מתחברות לכמה שעות טובות ואחכ ימים טובים ואני עוד לא בטוחה , מגדירה את עצמי בתקופת החלמה.

ואז אפילו שבוע עובר והיה בו סהכ די טוב.

ואני מתחילה להרגיש ממש פיזית, מוחשית איך האור גובר על החושך (כמה סימבולי לחנוכה) איך יותר רגעים טובים תופסים נוכחות על גבי הרגעים הקשים

ולאט לאט משהו משתחרר לי שם ונרגע ואני מונחת, ומוצאת את המקום שלי מחדש ומשהו בי מתחיל להתאפשר.

2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול