כמה זה מבהיל

כמה זה מבהיל כשאת לא מכירה את עצמך.


אתם מבינים ?


זה כל כך מבהיל - כשאת לא מבינה בכלל מה קורה לך.


למה את ככ רגישה, למה את לא מצליחה להביע את מה שאת מרגישה, למה הלב שלך מרגיש חשוף כלכך כאילו הוא מונח על השולחן.


למה את בקושי מניעה את עצמך, למה הכל נראה ככ קשה, בלתי אפשרי ומסתבך.


כמה זה מבהיל כשאת לא מצליחה - לשמוח, לעבוד, לבשל, להיות אמא, להנות, להיות מרוכזת, להתבטא, לישון, להתמלא, לאהוב, להיות בת זוג, לארח, להחליט, להתארגן, להתארח, לתכנן, לחשוב קדימה, לבטוח בעצמך.


שמה שעובר לך בראש הוא - "למה אני לא מצליחה...? ו...איך כל האחרות כן...?


שכל הדברים שהם 'את' נלקחו ממך ושהדבר הזה שקוראים לו 'החיים שלך' הופכים להיות מעורפלים כאלה ולא ברורים.

ושאת קשה עם עצמך על זה כי "מי אני, מה אני, מה זה הדבר הזה?" מה אני בכלל עושה פה.


שיש לך רעש בלתי פוסק בראש, וכל דבר נראה לך כמו הר שצריך לטפס אותו, ושאין לך כח כי זה קשה מדיי.


כמה זה קשה שאפילו לנשום את לא מצליחה, והעייפות, אוי העייפות את כל הזמן ע י י פ ה ומותשת ואין לך כח בגוף, אין אפילו טיפת אנרגיה, והמקום היחיד שבא לך להיות בו, מהרגע שאת פותחת את העיניים ועד שהלילה מגיע, הוא המיטה שלך.


כמה זה קשה ומבהיל כשאת מרגישה כל כך כל כך לבד, בכל מקום שאת נמצאת בו והחיים שלך בעצם ממש ממש טובים אז "מה יש להתלונן", ויש צרות לכולן "אז קצת פרופורציה"


כמה זה קשה לקבל כשאומרים לך לא להיבהל, להרפות להפסיק להיאבק בדבר הזה שקורה לך כי את מפחדת שאם רק תתני לזה, את רק תיעלמי לעצמך עוד, בלי להשאיר פירורים לדרך חזור.


כמה זה קשה להפנים תוך כדי המצוקה שכשאת נלחמת בזה, זה בעצם רק גדל וכשאת נאבקת בלנסות להיאחז במוכר ובידוע מהפחד להיעלם עוד קצת, זה לא באמת מרפה ממך.


זה קשה ומבהיל כי הכל קשה ומבהיל

אבל, נוכחתי להבין מכל המסע הזה

שלהרפות את המאבק, לנשום נשימה ע מ ו ק ה ועוד אחת לנסות לקבל את המצב, את האנושיות שבו את האישה המורכבת והמיוחדת שאת יכול לאפשר באמת באמת - התחלה קטנה ואיטית של צמיחה מחודשת.

1 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול