מגיע לו גם (הרבה) מקום

בפעם הקודמת, כשסיפרתי לסביבה הקרובה שאני מתמודדת עם דיכאון אחרי לידה היו הרבה שישר אמרו "אוי, ואיך הוא? זה בטח ממש קשה. איך הוא מסתדר?"

ואני... רק הנהנתי אבל בתוכי כעסתי. "איך קשה לו ??? איך.קשה.לי! " אני היא זו שסובלת.

אבל הפעם, באמת שהבנתי את זה, הבנתי את השאלה הזו וגם בכלל לא כעסתי אם היא נשאלה.

כי זה .באמת. ככ קשה לחיות עם מישהי שסובלת מדיכאון.

זה קשה לשני הצדדים.

לך, כי את מתמודדת עם עצמך והוא המראה שמוצבת לך מול הפרצוף, כל יום ודי משקפת לך כמה את לא בטוב -במקרה העדין וכמה הגעת למקום הכי נמוך שלך ושאת לא ככ מזהה את עצמך, במקרה הפחות עדין.

כי האינטראקציה בניכם משתנה והזוגיות שלכם שנדחקת הצידה, שלא לדבר על אינטימיות. וזה מוסיף עוד רובד לקושי שלך כשאת גם ככה אחרי לידה וגם ככה לוקח לך זמן לאסוף את החלקים שלך אז תוך כדי שאת מתמודדת עם עצמך ומולו, זה קשה.

כי ההורות המשותפת שלכם מול הילדים משתנה ומתערערת כי פתאום את לא בטוחה מה דעתך ואין לך בהירות מחשבתית זה מילה שלך מול מילה שלו ואת לא מצליחה להסביר את עצמך בכלל.

ולו - כי האישה שלו שילדה, שהביאה חיים לעולם הולכת ונעלמת מול העיניים. היא חסרת שקט ולא נינוחה וכועסת ועייפה ולא מבינה את הילדים. שניה אתם מדברים ופתאום ממשהו קטן שאמרת ואולי היא תפסה אותו לא נכון, היא פתאום מתכנסת ומשתתקת לך, אולי לכמה שעות.

שיש חיים, שממשיכים להיות, ויש בית שצריך לתפקד. יש ילדים שגדלים בו ויש לך אישה שצריך לטפל גם בה. יש צורך להמשיך לפרנס, לעבוד כרגיל ולהחזיק את כל החזיתות יחד. להצליח להחזיק ראש מעל המים ולא לשקוע יחד איתה.

כמו למשל מציאות בלתי נתפסת של סגר ראשון של קורונה על גבי כל העומס הזה, תוך כדי שיחת עבודה - הוא צריך להכיל אותה ולנסות להיות נחמד כשהיא אומרת לו כבר בפעם השלישית באותו יום, שהיא לא יכולה יותר.

שפתאום הוא נושא את כל מלוא המשקל על הגב, זה שהתחלק על גב של שניים ובכלל, איפה הוא ורצון שלו והצורך שלו בתוך כל זה ?

אז כן. אני כבר מבינה כששואלים - "ומה איתו ?"

כי אני מבינה כמה קשה גם לו, כמה קשה לשאת מציאות כזו וכמה מגיע לו גם (הרבה) מקום.

7 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול