סיכום ביניים של שלושה חודשים אחרי לידה -


בשנתיים וחצי האחרונות אני עוברת מסע מטורף ומשמעותי ועמוק. כי אחרילידה הקודמת, היה בעיקר דיכאוןאחרילידה ותחילתו של המסע הזה. אז - יש לי למה להשוות ועולות לי מלא מלא תובנות.

כותבת לי אותם שיתיישבו לי בתודעה טוב טוב ומשתפת גם פה -

לאפשר את השינוי שנולד בתוכי כתוצאה מהלידה הזו. להבין שזה חלק מהנשיות שלי, מהאישה שאני, ההשתנות היא חלק מהתהליך והיא מבורכת. היא מראה על תנועה, על חיים. "תנועה כל הזמן"

אני שומרת על עצמי - אחרילידה זו תקופה שאני צריכה בעיקר בעיקר להכיל בה את עצמי. לכן, מרגישה לרוב שלא יכולה להכיל או להחזיק או לפעמים אפילו רק לשמוע אחרים, צריכה להכיל אותי וזה לגמרי מספיק. ואם אני קצת מתחזקת ויכולה ואולי אפילו להיות נוכחת ושומעת, אז לאפשר לעצמי את זה.

אחרילידה אני כמו ילדה בעצמי- הגוף שלי עבר משהו מטורף וגם הנפש. שניהם זקוקים לחום ולחיבוק. כתוצאה מזה, אני ממש בגובה העיניים של הילדים שלי. מרגישה שיכולה פתאום ממש להבין כל תסכול, כל בקשה וכל צורך בעזרה, חום וחיבוק. תכלס, זה בדיוק אותו צורך. שישמעו אותנו, שיזדהו עם התסכול שלנו, שיחבקו אותנו, שיתנו לנו חום.

לשמור על הגבול בין פנים וחוץ - בהתחלה, ממש בשבועות הראשונים, הרגשתי צורך חזק להיות רק בבית שלי. כמעט ולא לצאת וגם אם כן, יציאה קצרה מאוד וישר חוזרת. איפשרתי לי את המחשבה שמותר לי 'לעזוב באמצע' כל סיטואציה כשזה מרגיש לי שזה קצת יותר מדיי. בהתחלה לנסוע לטיפת חלב ומיד לחזור כבר היה מספיק אחכ לצאת למכולת ליד הבית היה מספיק, אחכ לנסוע להיפגש עם אמא באמצע הדרך לכמה שעות כבר היה מספיק. ז"א - בהדרגה, זמן הנוכחות מחוץ לבית, שאני מרגישה שאני מסוגלת לו ולא מלחיץ לי את הגוף- גדל. ממש בצעדי תינוק [ או תינוקת ] מעט , לאט ובהדרגה. תוך שאני כל הזמן שומרת על הגבול שלי. פוסעת צעד קדימה ואם מרגישה שזה עדיין יותר מדיי בשבילי - הופס חוזרת צעד אחורה. מכבדת את תחושות הגוף.

ללכת עם ה'בא לי' - להקשיב לזה ולעשות. למשל - בא לי להתקלח. אז לא להשהות את זה ולא לוותר על זה. כנראה שזה מגיע מבפנים עמוק. בכל הפעמים שהלכתי אחרי הבא לי הפנימי הזה ועשיתי את זה, ממש הרגשתי טוב , בגוף ובנפש. מעין נינוחות כזו. הרגשתי שהגוף אומר לי תודה ואפילו מתגמל אותי על זה. כמו כן , אם לא נוח לי בגוף בגלל משהו מחוצה לו למשל - שהעור יבש>לשים קרם. או משהו שמשפיע פנימה למשל -הבגד שלבשתי לא נוח לי >להחליף. כמו נסיכה על עדשה , לשים לב לכל הפרה של דיוק של הגוף כדי שהנפש תוכל להיות רגועה.

אני מחזירה לגוף שלי את מה שהוא צריך- אוכל- טוב , מזין , משביע. לא מוותרת על זה. מבקשת ממנו לדאוג לי קבוע למקפיא מלא אוכל מאמא/מהחמות/משבת וכל פעם מפשירה בצהריים. שלא יווצר מצב שאין לי מה לאכול. אוכלת בוקר (שהוא משאיר לי) צהריים (מהמקפיא) וערב -כבר בסימן רעב הראשון שיש לי , גם אם זה אומר לאכול עם הילדים ב18:00 כי אם אני לא אוכלת, אני מרגישה איך נגמר לי הכח. דואגת שיהיה לי משהו 'לנשנש' בבית, משהו שישמח אותי. פירות, תמרים, אגוזים, שוקולד, עוגיות. דואגת לישון בבוקר כדי שיהיה לי כוח לשאר היום ואם לא ישנתי מספיק בבוקר וכבר קמתי, אז דואגת להשלים את זה בצהריים. אוכל ושינה נותנים לי קרקע. הם נותנים מרגוע לנפש ולגוף שעברו חתיכת דבר בלתי נתפס והם צריכים עזרה לאסוף את עצמם.

אני נותנת קודם כל לעצמי - למשל- אם עוד לא הספקתי לאכול והקטנטונת התעוררה לינוק, אני קודם כל אכין לי צלחת, ואז אתיישב להניק. לא אגיע למצב שאני רעבה או צמאה או חייבת לשירותים תוך כדי כי אז לא אהיה נינוחה ולא יהיה לי נח והיא תרגיש את זה. או אם הגעתי לסף עייפות או פתאום התרוקנתי מאנרגיה וכוח - אני עושה משהו שייתן לי כח חזרה. במקרה שלי זה מקלחת או קפה עם עוגיה או אפילו לשים את הראש כמה דק. גם אם זה זמן שהגדולים בבית וגם אם זה אומר שהם יראו 20 דק סרט. רק כשאני דואגת למלא את עצמי קודם כל, אני יכולה לתת ולהיות בשבילם ואפילו להנות מזה. × ובעומק של זה אני מזכה אותם באמא שמחה, אמא שהתמלאה ויש לה ממה לתת, אמא שהיא יכולה להיות קשובה להם (רוב הזמן) מתוך מקום שהיא קודם כל הקשיבה לעצמה.

אני מבקשת עזרה- למשל, אני מאוד נהנית לצאת בצהריים לאסוף את הילדים. אני מתלבשת, יוצאת מוקדם יחסית כדי שזה יהיה בנחת. אני רואה אנשים, פוגשת חברות.. אבל - עושה את זה רק כשמרגישה שממש מסוגלת ויש לי כוחות כרגע. אם לא, מבקשת עזרה מחברה שתוציא את הילדים.

אם זה לא הולך בקלות. משחררת. אם זה זורם , כנראה שזה מה שצריך להיות עכשיו ואם זה לא זורם, לשחרר את זה, כנראה שזה לא צריך לקרות כרגע. לא ללחוץ את המציאות. לתת לה לקרות. היא כבר תסתדר בהרמוניה מופלאה. נוכחתי לראות את זה בכל פעם ששחררתי. כמו למשל שאני צריכה לצאת יותר מאוחר "ומה יהיה אם הקטנטונת בדיוק תצטרך לינוק" לשחרר את ה'מה יהיה' , להיות בכאן ועכשיו. ה' מסובב את המציאות בול כמו שהיא צריכה להיות. ואם זה נראה לי שלא מספיקה או מפספסת, או 'מאחרת' , לא להיות שיפוטית כלפי עצמי, לקבל את זה, לנשום לתוך זה, להבין שככה זה כרגע וזה מה שיש וכנראה זה מה שהכי נכון ואולי אני פשוט לא רואה את זה בנתיים.

כשעושה לעצמי משימות בעסק - אם מרגישה שזה מלחיץ או מעמיס, אז מורידה מורידה מורידה. עובדת בקצב שלי, בקצב שטוב לי, לא מעמיסה על עצמי יותר מדיי. עובדת בנחת *ורק* אחרי שנתתי לעצמי משאבים לגוף. למשל- לא מתחילה שום דבר לפני שיושבת לאכול ולשתות קפה של בוקר (גם אם זה כבר שניה לפני צהריים). עושה הפסקות של סדרה שאני אוהבת יחד עם הארוחות ויוצרת לעצמי הפוגות שמחכה להן. מגלה שזמני העבודה עצמה בצורה הזו, הרבה יותר אפקטיביים - כי יש לי כח וגם אם צריכה להפסיק באמצע להניק, זה אחרי שהספקתי הרבה ואז ההנקה נינוחה ולא מרגישה ש'מבזבזת זמן'.

וכשאני נחה, מתי שמרגישה שכבר צריכה, אחרי שעבדתי ונתתי לעצמי זמן הפוגה, מגלה שכל הרעיונות עולים לי דווקא ברגעים האלה, של השקט המחשבתי , כשאני רגע מניחה לעצמי ונותנת מנוחה לתודעה שלי.

ובנתיים, ב"ה מרגישה ש- ים הכלים שאספתי בדרך, במסע הזה מאפשרים לי לשחות , כמו גדולה.