הקדמה 1
הלידה הראשונה שלי, לפני שנתיים וחצי היתה חוויה טראומתית מאוד בשבילי.
כל החוויה החל ממהלך ההריון שהיה לחוץ כי 'תעשי את הבדיקה הבאה, בסדר?'
תחילת הלידה שהתחילה בזירוז לאחר שהגעתי למעקב הריון ב40+4 בלי תנאים בכלל
שעות של שכיבה על הגב עם מוניטור, בלי תנאים בכלל
כל מהלך הלידה לחוץ מאוד עם כל התערבות אפשרית מצד הרופאה ותחושת חוסר אונים ופסיביות מוחלטת, כאילו אין לי שליטה במצב בכלל.
אשפוז בחדר קטן מאוד, אמא עם דלקת ריאות שלא יכלה לבוא לראות אותי בכל ימי האשפוז כשהכי הייתי צריכה אותה והתקופה שלאחרי, שהיתה די קשה נפשית בגלל החוויה.
הקדמה 2
אחרי הלידה אמרתי לעצמי 'אין סיכוי שאני עושה את זה שוב',
הסתכלתי על כל אישה בהריון וחשבתי לעצמי 'איזה מסכנה שהיא צריכה לעבור את זה...'
כל מחשבה על התקופה הזאת לא עשתה לי טוב ולקח לי זמן עד שלאט לאט הכאב שכח..
אבל לא באמת, כי כל פעם שחשבתי על זה, או דיברתי על זה היה לי קווץ' בלב ודמעות בעיניים
וכשגיסתי ילדה באותו בית חולים ובאתי לבקר אותה ממש עלה לי לחץ בחזה וקושי לנשום.
אחרי בערך שנתיים היתה לי תקופה עמוסה נפשית והחלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי,
רק כשדיברתי את הלידה, הבנתי כמה הנפש שלי נפצעה וכמה הפצע עדיין פתוח.
***
בערך באותו הזמן נכנסתי להריון והבנתי שאצטרך עיבוד לפני הלידה. כבר אז החלטתי שהפעם אני חייבת תיקון,
חייבת שזה יהיה אחרת.
אין מצב שאני מגיעה לחוסר אונים שהרגשתי, לפסיביות, לחוסר שליטה וללחץ. החלטתי שאני מגיעה מוכנה.
התחלתי לקרוא את הספר לידה פעילה, בחרתי דולה שהיא גם מדריכת היפנו והיא נתנה לי כלים מדהימים מהשיטה שעזרו לי מאוד במהלך הלידה. ובעיקר התפללתי הרבה.
סיפור הלידה בערך משבוע 38 הרגשתי כל מיני צירונים, ובגלל שהלידה הקודמת התחילה מאפס בזירוז, לא ידעתי באמת איך מתחילים צירים באופן טבעי. כל פעם חשבתי ש'הנה זה קורה' ולא התפתח שום דבר. הסיפור בעצם מתחיל ערב לפני, יום רביעי. אני בשבוע 40+2, מרגישה כבר כמה ימים לא נינוחה בגוף, ממש הרגשתי אותה מתכווננת ללידה. היא היתה בצד ימין של הגוף הרבה זמן ובימים האחרונים, הרגשתי אותה עוברת לאמצע. ביום רביעי, לקראת ערב הרגשתי שאני לא ככ מרגישה מספיק תנועות כמו בדר"כ. החלטנו ללכת לבדוק, כדי להיות רגועים שהכל בסדר.. הגענו, מוניטור רציף של שעה, ב"ה מוניטור מצוין. אולטרסאונד- יש תנועות אבל כמות מי שפיר גבולית, חו"ד שניה והופ- ממליצים על השראת לידה וסטריפינג. כל האוויר יצא לי בשלב הזה... הרגשתי שזה יותר מדיי כמו בפעם הקודמת. סירבתי. אמרתי שאני לא מוכנה לזירוז ולא לסטריפינג והסיכום היה שאלך למעקב יום למחרת בקופח. התקשרתי לאמא שלי וביקשתי ממנה לבוא, הם גרים בחיפה ואין מעון לבן שלי כי חול המועד אז פחדתי שלא תהיה לי נחת כשאדע שאין לו סידור.. חזרתי הביתה, הרגשתי איך שאני מתחילה לחזור לעצמי ולהירגע, נושמת אוויר, מתקלחת במקלחת שלי, שותה את הקפה שלי, ישנה במיטה שלי ובעיקר מתפללת שהפעם זה יבוא טבעי. באמצע הלילה ההורים שלי הגיעו, אני לא מצליחה ככ לישון טוב. כל שעה בערך מתעוררת. בשעה 6:30 מתעוררת ממשהו שמרגיש לי כמו ציר ומרגישה שאני לא יכולה לישון יותר.. כולם עוד ישנים וזה מרגיע אותי שכולם פה איתי. שעה עוברת ואני מרגישה שזה מתחיל להיות מובחן, יכולה להצביע על התחלת ציר ועל סופו. הכאבים עוד ממש נסבלים. מחליטה להכנס למקלחת, זה עושה לי טוב. מתחילה לתזמן, ציר של דקה כל 5 - 6 דק. מעדכנת את הדולה, עדיין לא בטוחה שזה זה. לקראת 9 הכאב מתחיל להיות נוכח יותר. הכנתי לעצמי משפטים מחזקים ובכל ציר התחלתי להגיד אותם לעצמי, לעצום עיניים ולהתכנס. בעלי חוזר מהתפילה, ואני מרגישה שאני צריכה אותו עכשיו. נכנסים לחדר שלנו, כל ציר אני נשענת על הארון והוא מעסה לי את הגב. מתזמנים, ציר של דקה כל 3 דק בערך. תוך כדי אומרת לעצמי את המשפטים, נושמת עמוק וממש מתמודדת. בעלי מאפס אותי שכדאי לצאת. חושבת לעצמי, איך אעבור את הנסיעה הזאת ? נסיעה של רבע שעה אבל תכיפות הצירים גדולה. בדרך לחניה, עוד שני צירים. כל ציר אני נעצרת. נכנסים לאוטו, אני מתיישבת מאחורה. מפעילה פלייליסט שירים שהכנתי לעצמי ושמה באזניה. בזכות ההתכנסות פנימה, הנסיעה עוברת מהר. מגיעים לחניה בעין כרם. ביציאה מהאוטו -ציר, עוד כמה צעדים ציר. בכל פעם עוצרים, אני עם השירים הנשימות והמשפטים ולגמרי מכונסת בעצמי, עיניים עצומות ובעלי איתי, מעסה את הגב. הרגשתי שכשאומרים לי מילה לא במקום, זה מוציא אותי מהאיזון שלי והכאב בלתי נסבל. מגיעים למיון יולדות ב10:50 , אני מרגישה כבר לחץ למטה. האחות רוצה לבדוק פתיחה ולעשות מוניטור. אמרתי לה שאין סיכוי שאני שוכבת עכשיו כי זה יהיה בלתי נסבל ואם מוניטור אז בעמידה. זרמה איתי, מוניטור של שניה בעמידה, הדופק בסדר. מנתקת את המוניטור. הסכמתי לבדיקת פתיחה ואמרתי שלא תגיד לי מה הפתיחה אם זו לא פתיחה מלאה. בדקה וזו אכן היתה פתיחה מלאה עוברים לחדר לידה, מחליפה לחלוק ומרגישה צורך ללחוץ. מסרבת לשכב , מוכנה לעלות למיטה רק לישיבה. מילו מגיעה בדיוק ברגע הנכון. הראש קרוב מאוד ואני מתחילה ללחוץ- תוך 40 דק מרגע שהגענו והיא היתה בחוץ. הנקה, עור לעור, שליה יוצאת בשלמותה, ללא קרעים. אני והיא מחובקות במשך שעתיים וחצי ואני מאושרת, הצלחתי. זכיתי ללידה הכי מדהימה שיכולתי לבקש. ולתיקון. ברוך ה'. חסד גדול.
Comments