"תפסיקי להיאבק"

"תפסיקי להיאבק בזה" כמה פעמים אמרו לי את זה

"תפסיקי להיאבק, המאבק הזה מבזבז לך את כל האנרגיה"

לכי תסבירי, שאת לא מבינה איך אפשר לקבל את המציאות הזו איך אפשר לקבל את התחושות הקשות האלו איך אפשר לקבל את זה שכל מה שרצית , תכננת, חשבת שאת רוצה או יכולה לעשות פשוט ברח לך מבין האצבעות..

כל מיני דברים שידעת שאת מסוגלת.

כמו שחלמת שתפתחי את הסטודיו שעבדת עליו והוספת בו שולחן וכיסא ועוד כיסא שליקטת מכל מיני מקומות כדי שיהיה מיוחד וגם תלית בו את כל התכשיטים שרצית למכור ומילאת את ארון הציוד וסידרת לך גם פינה עם שולחן עבודה ליד החלון ודמיינת איך יבואו אלייך- נשים, יולדות, משפחות, זוגות ויהנו מהאור הרך הזה שנכנס דרך החלון ועושה אווירה כזאת נעימה וחמימה, גם בחורף.

דמיינת מה תכתבי ואיך תפרסמי את זה

ואז איך כל זה פשוט התחיל להתמוסס בידיים כי בהתחלה זה רק לחץ בחזה ואז חוסר שקט וגם השינה נפגעת ואת דרוכה כל הזמן ופתאום את מבולבלת, חסרת סבלנות, כועסת ואת לא מצליחה לעשות דברים הכי פשוטים.

אז לפתוח סטודיו ? להעביר סדנה ? לפרסם ? איך תעשי את זה.

את יודעת שבתוכך את מסוגלת אבל פתאום משהו שם בין המוח לגוף פשוט לא קורה...

אז איך לא תאבקי בזה? איך?

אז את נאבקת ומנסה ונאחזת בכל מה שאת מכירה והבטחון העצמי יורד ויורד ויורד אבל את ממשיכה לנסות עד ששומדבר לא עוזר.

ואחרי חודשים ארוכים של מאבק בזה את מפנימה שכן, זה זה

אבל את גם עוברת תהליך עומק, עמוק יותר מהפעם הקודמת.

מטלטל אפילו יותר אבל גם מרפא יותר.

ואחרי זמן... שאת עוברת בתהום הזאת ומטפלת בעצמך מכל הכיוונים ומתחילה להרגיש קצת הטבה, את עוד לא בטוחה אז עוד לא מספרת.

ואז מרגישה קצת יותר טוב ועוד קצת ומריחה את הריח של העץ וזה מעורר לך בגוף זיכרון של משהו טוב שאת אוהבת

ואחכ - את מצליחה להעביר סדנה אחת למשפחה ואפילו להנות מזה והבטחון קצת מתחזק שוב עוד ועוד ועוד

ולאט לאט את גם מתחילה פרוייקט חדש שמחייה אותך, וכל הילדים במסגרות אז את גם שומעת קצת את עצמך.

ואז בערך שנה אחרי שתכננת את פותחת את הסטודיו מחדש

אבל גם כשאת קצת מתאוששת וכבר מרגישה כבר כמעט חודשיים טוב יותר, עדיין מנקרת בך השאלה -

איך אפשר לא להיאבק בזה? איך אפשר לקבל את זה שאת פשוט לא את, שנלקחת לעצמך לתקופה ארוכה ושאין לך מושג מתי תחזרי.

איך אפשר לקבל את זה?

אז את מעלה את השאלה בשיחה יחד עם מי שמלווה אותך

לאט לאט את מבינה

שלהפסיק להיאבק זה בעצם לא להיאבק במה שגוף מאותת לך, במה שהנפש מבינה שכבר לא שייך לה ולמי שאת היום שהיא רוצה ריפוי ולכן היא מציפה את זה כדי לשחרר את זה ממך והלאה,

כדי לפנות מקום ולגדול

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול