"איך אפשר לעזור לך" כמה פעמים שאלו אותי את זה ואני פשוט לא ידעתי מה לענות. כי הפעם, לא הייתי צריכה עזרה טכנית עם הילדים, או שיבשלו בשבילי או ינקו את הבית, אני כבר אמא לכמה ילדים, יודעת איך זה 'עובד' עשיתי את זה בעצמי במאמץ רב, אבל עשיתי. לא הייתי צריכה תזכורת ודרבון לצאת להליכות, להפחית בקפאין, ללכת לדיקור סיני לעשות הרפיות, מדיטציות, לנסות לעבוד על התודעה ולומר לעצמי משפטים מחזקים, לעשות דברים שכבר ידעתי שעושים לי טוב פשוט שום דבר מזה כבר לא הזיז. הבנתי שאני צריכה עזרה פשוט לא ידעתי מה אני מבקשת. בסיעתא דשמיא גדולה מצאתי פה ברחבי הפייסבוק את המלווה הרגשית שלי. קראתי אותה תקופה, התחברתי לשפה שלה, להסתכלות שלה על הדברים, על החכמה והרגישות שלה , ובעיקר הרגשתי שהיא מדברת באותה שפה שלי. זה היה ככ מפחיד לעשות את המעבר הזה אליה כמו לקפוץ בנג'י אל הלא נודע. לעזוב מישהי שאני מכירה אל מישהי חדשה שבפנים אני מרגישה שתהיה יותר מדוייקת למה שאני זקוקה לו עכשיו. תוך כדי המהלך [וגם עכשיו כמעט חצי שנה אחרי] מרגישה שזה היה אחד הצעדים החשובים והנכונים שעשיתי. וגם שבזכות זה, קיבלתי את אחת המתנות הגדולות שהענקתי לעצמי. כי בזכות הליווי הרגשי הזה, קיבלתי את עצמי בחיבור עמוק יותר פנימה. ••• באחד המפגשים, סיפרתי לה שיום למחרת בערב יש לי מפגש עם כמה חברות ילדות, שסיפרתי להן שאני רוצה לבוא ושאני לא כל כך בטוב, לכן לא לוקחת חלק בארגונים. מפגש שאני צריכה לנסוע אליו לבד במשך שעה ורבע בערך. סידרתי לי בייביסיטר לשחרי שהיתה אז איתי בבית ונסעתי. וכל הדרך אני נוהגת ומחזיקה את עצמי לא להירדם. להירדם ? כן. אני חושבת (אבל לא באמת יודעת אם זה נכון) שאולי זה היה בגלל הדיכאון שלקח לי את כל האנרגיות בגוף, אז עצם המחשבה על לנסוע למפגש חברתי, היתה קשה מאוד ולקחה ככ הרבה אנרגיה, עד כדי שהגוף רצה לכבות את המערכת. הגעתי לשם והתאמצתי לדבר, התאמצתי לחייך, התאמצתי לקחת חלק ובאמת אולי כלפי חוץ נראיתי קצת שקטה אבל נוכחת. לקראת הסוף, כשבאתי לצאת, אחת החברות נתנה לי חיבוק חזק ורק מלהרגיש שניה מוחזקת, אהובה, נראית פשוט הוצפתי והתחלתי לדמוע. היא כנראה הרגישה את זה כי שלושה ימים אחרי זה, ביום ראשון, היא התקשרה ואמרה שהיא ועוד שתי חברות שהיו באותו המפגש דיברו בניהן והן רוצות לבוא אלי בערב לקפה ועוגיות שהן מכינות. התרגשתי. מאוד. והן באמת באו , ודיברנו ובכיתי להן וגם קצת צחקנו והן גם סיפרו על עצמן כל מיני דברים. וכשאחת מהן שאלה - "מה יכול לעזור לך?" ושוב לא ידעתי כל כך מה לענות אז היא אמרה "אנחנו רוצות שתדעי שאנחנו אוהבות אותך כמו שאת, עם כל החלקים שלך וחשוב לנו שיהיה לך טוב ואנחנו כאן, נוכחות יחד איתך, בלי שיפוטיות." המילים שלה היו ככ מדוייקות ונגעו בדיוק בנקודה ואחרי כמה זמן גם הבנתי שזה בדיוק בדיוק מה שהיה יכול לעזור לי לדעת ולהרגיש שיש מי שאוהב אותי, כמו שאני, על כל החלקים שלי ונמצא יחד איתי, בלי שיפוטיות. ככה.פשוט
top of page
bottom of page