הפעם זה התחיל ארבעה חודשים אחרי הלידה
עד אז הרגשתי מצויין, שמרתי על עצמי, הייתי בטוב,
הבנתי מלא תובנות חשובות, סגרתי מעגל מהדיכאון הקודם, הרגשתי שאני פורחת וגדלה אישית ועסקית.
ופתאום משהו בפנים התחיל להבהב לי.
הרגשתי את זה קורה מהרגע הראשון.
בהתחלה קצת לחץ בחזה,
שהלך ונהיה נוכח יותר ויותר
ולאט לאט מרגישה כמו מין תחושה כזו של מסך של לחץ שיורד בתוך הראש שלי ומכסה את מי שאני.
זה המשיך למין חוסר שקט קבוע כזה שלא עוזב,
כאילו מישהו מכוון לי אקדח לרקה
ולוחץ אותי לקיר
מישהו (שהוא קול בתוכי) שדורש ממני כל הזמן משהו
שאומר לי
אין לך זמן
אין לך זמן
את חייבת לעשות את זה ואת זה ואת זה ואת זה
אסור לך לנוח
חייבת להספיק
חייבת לעשות
לא לשבת על הספה, זה לא בסדר
וזה המשיך לזה שלא הצלחתי להירדם בלילה
ממש זוכרת אותי מקנאה במתן שהוא נרדם תוך שניה
ואני מסתובבת מצד לצד ולא מצליחה להיות שקטה.
וגם אם יש לי רגע או שעה לנוח בצהריים, אני לא מצליחה להירדם.
כל ההרפיות שהכרתי כבר לא מזיזות
וחוסר השקט תופס מקום ניכר בתוכי.
ואני קולטת כל דבר כזה
ונבהלת כל כך.
הטראומה מהדיכאון הקודם עוד ככ טריה
נבהלת ש"הנה שוב זה קורה לי"
וכל כך לא מגיע לי.
ואז אני מתחילה להיאבק
בעצמי, במצב.
מפעילה את כל התותחים הכבדים שהכרתי מהפעם הקודמת.
אומרת לעצמי עוד רגע אני חוזרת לעצמי
סופרת את הזמן שעבר מאז שהתחלתי להרגיש לא טוב,
כאילו שככל שהזמן חולף מאז שעוד הרגשתי טוב,
ככה הסיכוי שאני אחזור לעצמי הולך ומתרחק
"עברו שבועיים, עבר חודש, אני כבר חודשיים ככה"
אז אני כמו ילדה
רוצה כאן ועכשיו.
עכשיו תטפלו בי
עכשיו תצילו אותי
עכשיו תגרמו לזה לחלוף
אני רוצה להרגיש טוב *עכשיו*
אבל זה לא קורה ככה
הנפש לא עובדת ככה
וגם אף אחד לא יכול לדעת כמה זמן זה עוד ייקח
ובדיוק כשהבנתי שאני ממש צריכה עזרה
מתחיל הסגר הראשון
והכל נהיה בהולד
אבל בתוכי חוסר שקט שהולך וגובר
זעם עצום, חוסר סבלנות ותחושת מתח מתמדת.
ותוך כדי זה -
אני, סגורה בבית עם שני ילדים ותינוקת
ואיש שעובד מהבית אמנם, אבל מבוקר עד ערב
וגם מרגישה סגורה בתוך עצמי ואין לאן לברוח.
הרגשתי איך מתוך כל התחושות האלה
(שבעצם מתארות הפרעת חרדה)
מתחיל הדיכאון לחלחל לתוכי ולתפוס עוד ועוד ועוד מקום
ממש כמו שאם עד אז נאבקתי בגלים,
נאבקתי להשאיר את הראש מחוץ למים
מעכשיו פשוט הרגשתי אותי פשוט לאט לאט שוקעת,
איך התחושות הולכות ומחמירות
ובגלל המצב אני מרגישה שפשוט אין אפשרות להושיט לי שום חבל.
ודיכאון אוי דיכאון
כמה קשה לתאר תחושת ייאוש ועצבות שלא עוברת.
שלא עוברת כשאת הולכת לישון אחרי יום פחות טוב ולא עוברת כשאת קמה בבוקר.
ששום דבר לא משמח אותך
שאת מרגישה שדברים שהיית עושה בקלות,
ואפילו דברים שאת הכי אוהבת בעולם, כמו ליצור -
את פשוט לא מצליחה לעשות
כי אין בהירות במוח של סדר הגיוני של דברים.
שהבטחון העצמי שלך הולך ויורד ויורד ויורד
שאת מרגישה שכולם רואים אותך,
כל צעד ומבט שאת עושה (ואת יודעת שזה לא נכון אבל את לא מצליחה לנטרל את המחשבה הזו)
שאת מרגישה שהכל קשור אלייך
שמחשבה קטנה שפעם הייתה באה והולכת,
יכולה לתפוס לך את המחשבה יום שלם ולא לעזוב.
שכל מילה שהאיש שלך אומר לך בתמימות את מפרשנת שעות נוספות ותופסת אותה אחרת מהכוונה המקורית ואולי אפילו הפוך לגמרי.
שאת מרגישה שאת אמא לא טובה
שהנוכחות שלך לא מיטיבה בבית אלא עושה רק ההפך
שלכולם לא טוב בגללך
שהיה עדיף כבר שלא תהיי (אפילו שאת יודעת ממש שאלו הילדים שלך והם צריכים ואוהבים אותך)
שאת יודעת שכלפי חוץ לא רואים עלייך כלום
ובטוחה שהעיניים הכבויות שלך וה'שלום' הרפה גורמים לאנשים לחשוב שאת סנובית או מרוחקת או סתם עייפה ושאין להם מושג איזה יום עבר עלייך וכמה סבלת בתוכך.
שאת לא מצליחה לדבר נורמלי , שהמחשבה נקטעת לך , שאת לא מרוכזת או לא מצליחה להוציא משפט שלם מהפה.
שהדיכאון מכלה בך כל טיפה של אנרגיה
שאת עייפה כל הזמן
שהמקום היחיד שאת מרגישה בו בטוח הוא החדר שלך והמיטה שלך
כי שם אף אחד לא רואה אותך
ואת יכולה לשים את השמיכה על הראש וקצת לנוח מהכל
שאת מרגישה ממש בודדה
שזה את מול כל העולם
שאת זרה בתוך הבית שלך
מול האנשים הכי קרובים אלייך כמו האיש שלך והילדים שלך.
שבשום מקום לא טוב לך כי הסערה היא בתוכך ואין לאן לברוח.
וזה סבל בל יתואר יום יום שעה שעה.
***
אצלי אמנם, זו היתה הפרעת חרדה שהתפתחה לדיכאון
שאחרי לידה.
אבל דיכאון הוא דיכאון
וחרדה היא חרדה
ואולי יש נשים שקוראות את זה ומזדהות
ומוצאות משהו מן המשותף בתחושות
ואולי זה קצת ייתן להן מילים למה שהן מרגישות
אולי יש בזה קצת מין צרת רבים חצי נחמה
אבל זה בעיקר בשבילי,
כתיבה שעוזרת לריפוי
ועצם זה שאני מסוגלת לכתוב 'על זה'
זה סימן מרגש בשבילי שאני כבר צעד אחד קדימה.