זה בסדר
שהזיכרון שלי ממש ממש לא במיטבו
שאני קוראת לשחרי קדם או שלוקח לי כמה רגעים עד שאני נזכרת מתי אכלה, או שהלכתי לחדר ושכחתי מה רציתי לעשות בו.
זה בסדר
שאם כואב לי באגן או בגב אחרי שעשיתי משהו שלפני ההריון-לידה הייתי עושה בקלות , אני אעצור ולא אעשה אותו ואגיד תודה לגוף שלי שהוא כזה חכם ומזכיר לי מה שלפעמים הראש שוכח.
זה בסדר
שלפעמים יש לי לחץ בחזה,
ממשהו שלא בדיוק ידוע לי
אבל כנראה שהגוף שלי מסמן לי משהו כמו
"אני צריך שתתני לי עכשיו משהו שיזין אותי כמו אוכל או מים או אוויר טוב שימלא את הריאות שלי"
זה בסדר
שלפעמים ממש אין לי כח להכין אוכל לילדים הגדולים ולדאוג לצרכים שלהם כי אני דואגת לשחרי ומזינה אותה ובעצם גם דואגת לעצמי. ואחרי לידה זה ממש ממש הרבה לדאוג לו,
אז זה בסדר, ואבקש עזרה.
זה בסדר
שלא נסעתי לאירוע של ליל הושענה רבה,
למרות שממש רציתי
כי בדיוק שחרי הייתה צריכה להתעורר לאכול
ואחרי כבר היה מאוחר מדיי.
אז נשארתי, בלב שלם
כי אני יודעת שעכשיו זה אני והיא כמו אחת.
זה בסדר
כמו עוד מלא מלא דברים
שפעם הייתי מאכילה את עצמי עליהם ברגשות אשמה.
אז עכשיו אני אומרת לעצמי שזה בסדר
ואני מקבלת את זה ולא נלחמת בזה.
וכנראה שאני דואגת לשדר את זה למשפחה שלי כי כמו שאיתם בנימין אמר לי אתמול
"נכון שהילדים הגדולים עוזרים לאמא שהיא אחרי לידה" ו"אמא אחרי לידה צריכה לנוח"
אז זה ממש ממש בסדר 💕