נראלי שעליתי על משהו.
תקופת אחרילידה היא כמו מאיץ חלקיקים.
הכל קורה בגדול,
בעוצמה.
כל ההבנות - הבנות
כל התובנות - משמעותיות
זו תקופת שפע שצריך לתפוס בשתי ידיים.
וכל זה הוא על גבול דק ועדין מאוד שבין ליפול או להמריא.
כי הדבר הזה מתאפשר .רק.
אם אני מקפידה על הגוף שלי בדקויות של הקשבה.
אם מרגישה צורך לאכול - אוכלת עכשיו
אם צריכה להתפנות - מתפנה עכשיו
אם חם לי מדיי - מחליפה חולצה או מתקלחת ומצננת את הגוף ואותי.
אם מתחילה להרגיש שהגוף אומר לי -
"אני צריך שניה להיטען באנרגיה, לעצום עיניים, לכבות את המערכת,
אפילו לכמה דק , אפילו לשעה אם אפשר"
אז מחכה שהיא תרדם ונחה גם.
ואני מקשיבה לנפש
ונוהגת בה בעדינות עדינות
כמו תינוקת רכה
וברגע שהיא מדברת אליי
ומסמנת לי דרך הגוף
"זה יותר מדיי בשבילי"
בתצורה של כאב בבטן, או עומס בחזה או כאב בראש- אני, בענווה, לוקחת צעד אחורה ומכבדת.
ורק אם אני מסייעת לגוף שלי
עם קביים שהוא (אולי) זקוק להם
בדוגמת צמחים שמחזקים,
טיפול הוליסטי תומך
ואולי כדורים כימיים שמאזנים.
ואני דואגת להשלים חוסרים של ברזל וויטמינים
שאולי יצאו מאיזון אחרי הלידה.
ואני זוכרת לעשות את מה שעושה לי טוב,
ולעשות את מה שאני טובה בו, בקצב שלי.
רק אז -
רק כשכל הרבדים שלי מקבלים את הטיפול העדין והקשוב שאני מעניקה להם,
אני יכולה לזכות למעין עולם הבא של 'אחרילידה'.
למאיץ חלקיקים
לעוצמות , לתובנות, ללימוד גדול
שיישארו איתי שנים קדימה.
גם בתקופת שגרה יחסית של בין לידות,
וגם בתקופה של הריון הבא,
שפתאום אני מבינה -
יהיה בעצם תקופה של דגירה לקראת דבר גדול אחר שיהיה אז בדיוק למידותיי.
וכך הלאה.