1. בהתחלה התאוששתי, הייתי צריכה לעכל את מה שעברתי.
הייתי צריכה להרגיש קצת יותר טוב בפנים עוד ועוד, כל יום עוד קצת כדי להאמין שאולי זה באמת קצת מאחוריי.
הייתי צריכה להיזכר מחדש מי אני כמו שאני מכירה אותי.
2. אחרי משך זמן כזה, פתאום הצלחתי להתחיל להסתכל קצת אחורה.. משהו כמו "מה עברתי עכשיו".
הצלחתי להתחיל קצת להפריד ביני ובין התקופה הזו.
הצלחתי להגיד שזה היה ועכשיו כבר לא.
ועדיין, בכל השלב הזה - הכל מאוד מאוד טרי
הכל עוד חשוף ורגיש ויכול להציף ובתקופה הזו נשמרתי מאוד.
התחלתי לדבוק ב- מה עושה לי טוב, מה עושה לי טוב
דייקתי לי גבולות מול עצמי, בבית, מול הסביבה
מתי זה טוב לי, מתי כבר לא
ואילו הפכו להיות כללי ברזל בשבילי, כי הבנתי שזה מה ששומר עליי ושאני חייבת את השמירה הזו על עצמי, אחרת אני מגיעה לקצה ואחרי הקצה תגיע הנפילה.
3. אחר כך החיים לאט לאט עולים על מסלול, אני מתחזקת, חוזרת לעבוד בסטודיו ובעסק שלי,
אבל הכל תחת הכלל של 'מה שעושה לי טוב', הכל עדיין מאוד עדין אבל טיפה פחות.
מעבירה סדנאות , לא משנה המחיר, העיקר לעבוד, העיקר להרגיש חלק מהחיים.
ועם כל סדנה אני מתחזקת מבפנים,
כי מרגישה שאני טובה בזה וזה גם עושה לי טוב והמעגל הזה מזין את עצמו -טוב ועוד טוב ועוד טוב.
הביטחון העצמי משתקם, העצמי משתקם יחד איתו.
3. והחיים כמו החיים, מביאים איתם טריגרים שמציפים והגוף שלי מתחיל לדבר ולהרגיש עוד לפני שהבנתי בראש על מה בכלל.
והגוף שלי ואני, עוד לגמרי בטראומה מהדיכאון שהיה
אז החרדה מתחילה לעלות מתחתית הבטן ועד החזה
והקולות שבראש שלי מאוד מאוד מפחדים מגל החרדה הזה ואיך אני אצלח את זה וכמה זמן זה יישאר ומה אני עוד צריכה לעבור פה.
ואחרי שהגל הזה עובר ו'נשארתי בחיים', אני קולטת שהוא לא טלטל אותי עד היסוד כמו שהיה יכול בעבר, ואפילו צלחתי אותו ואפילו אני מצליחה לחיות עם מה שצף, לעבד, לטפל, לרפא חלקים שביקשו שאשים אליהם לב.
4. עוד תקופה עוברת ועוד כוחות שכבר שנים לא היו בשימוש מתחילים לבוא לידי ביטוי.
כמו להיות 'אמא' ממשית כזו כמו שמעולם לא הייתי, כי הייתי עסוקה בהישרדות שלי עם עצמי מבפנים.
פתאום אני זוכרת לרשום אותו לחוג ולקחת אותה ליום הולדת ואני זוכרת שיש יום הורים וגם שצריך לשלם אצל הקטנה בגן למתנה - דברים טכניים כאלה של יום יום שהמוח שלי לא יכל להחזיק
ועוד יותר מזה, לדאוג להם לכל מה שהם צריכים בכל הרבדים, להיות אמא נוכחת (וגם אנושית כמובן) ומסוגלת לראות את הצרכים *שלהם* ולא מפחדת לפגוש אותם ובעצם לפגוש את עצמי.
כמו להיות בת זוג , שאפשר להישען גם עליה כשהוא צריך ולא רק לאפשר לה להישען. שהכתפיים שלה כבר יכולות להחזיק מסע חיים נוסף לצידם ונפש נוספת עם רגשות, עם רצונות, עם צרכים.
לוקח זמן ללמוד את האיזון הבין זוגי הזה וגם ההורי מחדש.
5. ואז אני חיה את החיים, מרגישה אותם,
מרגישה שאני פועלת ועובדת ועושה.
ולאט לאט גם נגיד, מרגישה שאני ממש מתמקצעת
וכבר מבינה שאני רוצה ולגמרי יכולה לעבור לקטגוריית עובדת לפרנסתי ולא רק 'מה שעושה לי טוב'
כי יש לי יותר ויותר כוחות ואני מרגישה שיש עליי בהחלט.
וגם נגיד, מרגישה שכל פעם שמגיע עוד טריגר או עוד הצפה בדמות חרדה, אני כבר ממש לא מפחדת ממנה.
כי אני מסכימה לקבל את מה שמגיע ועולה אצלי
כי אני כבר יודעת ולמדתי להבין שכשאני מאפשרת לה ונותנת לה מקום ותשומת לב לכמה ימים,
וגם נותנת לה מקום בטוח בטיפול הרגשי, מה שהיה צריך כבר לאט לאט משתחרר מאליו ומתרפא
6. עוד זמן עובר ונוסף אפילו עוד מימד
שאני מבחינה איך הטראומה של השהות בדיכאון וגם הזמן של ההחלמה שאחרי, יצרו אצלי תבניות של 'אסור לי' או 'עדיף שאני לא' כדי לא להגיע ל...
למשל, שאחרי הדיכאון לא נתתי לעצמי (באופן לא מודע) כמעט שנתיים לצלם את עצמי בוידאו עבור העסק, כי לא יכולתי להסתכל על עצמי
ולא רק שאני מבחינה בדברים האלו שהתקבעו בי, אני גם מצליחה לשחרר אותם כי אני מבינה שהם כבר לא נכונים לי עם ההתקדמות של ההחלמה.
וגם אני שמה לב שאני כבר לא מחפשת את המקום המתקרבן שהייתי בו, שאני כבר לא צריכה את ההרגשה הזו ש'עברתי משהו' ולכן 'מגיע לי ש...'
אלא - שעברתי משהו ואני לגמרי שלמה עם מסע שלי ואני לא צריכה על זה שום אישור או פיצוי מבחוץ.
שאני מבחינה שיש בי עוד צבעים וצדדים אחרים שמתגלים ואחרי ספירלה של 6 שנים אני לא רק
בהריון - אחרי לידה - אחרי דיכאון
אלא אני פשוט שירי, בהפוגה שביקשתי לעצמי.
.
ויש קצת פרספקטיבה
ומרווח זמן
והנפש הולכת ומתייצבת ומתחזקת
ואפילו הטיפול התרופתי שליווה וסייע לי בהחלמה הזו
הולך ומפחית מהמינון שלו ...
(לא הכל חבר'ה, אבל גם לרדת מהמינון המקסימלי לחצי מינון זה מהמם בהחלט עבורי בנתיים)
ועוד כוחות ועוד גילויים חדשים באים מדיי פעם בפעם
וזה לגמרי מסקרן אותי אם יהיו עוד שלבים,
אבל אעצור בשלב הזה בנתיים
ואשהה פה קצת
❤️
